קושניר ואח' נ' ועד מקומי צור משה - מלכ"ר 501602767

החלטה

הבקשה שלפני היא לקבוע כי לא חלף המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בנתניה בתא"מ 26594-05-12 (כב' הרשמת הבכירה ביטון אונגר) ולחלופין להאריך מועד זה.

1.המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מהיר לבית משפט קמא ובה עתר לחייב את המבקשים בסך של כ-30,000 ₪ תשלומי ארנונה ואגרת שמירה.

2.המבקשים ביקשו לקבל מסמכים לגבי גביה מתושבים אחרים של הישוב, וביום 27.6.12 החליט בית משפט קמא כי "כתב ההגנה יוגש בתוך 14 יום מיום שב"כ התובע ימסור המסמכים הנדרשים לב"כ הנתבעים".

אין מחלוקת כי מסמכים אלה לא נמסרו למבקשים, שכן המשיב טוען שמדובר במידע חסוי לפי הוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, אך בד בבד עתר הוא לקבל פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקשים.

3.על בקשה זו ניתנה החלטת בית המשפט מיום 8.11.12, ולפיה "מאחר ולא הומצא מלוא המידע שהתבקש, היה מקום לפנות בבקשה ליתן הוראות ביחס למידע שלטענת התובע הינו מידע מוגן בהגנת הפרטיות. אני מוצאת בנסיבות אלה, לקבל את תגובת הנתבעים לבקשה זו בתוך 14 יום. המזכירות תשלח הבקשה וההחלטה לנתבעים בדואר רשום".

4.בקשה נוספת למתן פסק דין בהעדר הגנה לא התקבלה על ידי בית משפט קמא, אשר קבע בהחלטתו מיום 1.1.13 כי "טרם הוחזרו אישורי מסירה המעידים על מסירת החלטתי מיום 8.11.12 לנתבעים. ב"כ התובע רשאי לבחון באתר רשות הדואר ולצרף סימוכין כי ההחלטה נמסרה כדין".

5.המשיבים הגישו ביום 3.1.13 בקשה נוספת למתן פסק דין בהעדר הגנה אליה צירפו אישור מסירה מיום 2.7.12, ועל כך ניתנה החלטת בית המשפט ביום 6.1.13 לפיה "בהעדר מעש מצד הנתבעים, אני נעתרת כמבוקש". ביום 10.1.13 נחתמה פסיקתא שחייבה את המבקשים בתשלום סכום התביעה ובהוצאות.

6.בקשת המבקשים לבטל את פסק הדין נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 19.3.13 תוך הסתמכות על כך שההחלטה מיום 8.11.12 נמסרה למבקשים לפי אישור מסירה מיום 25.1.11 (?) שבוצעה באמצעות שליח מסירות של בית המשפט.

7.בקשה נוספת של המבקשים לבטל את פסק הדין נדחתה ביום 15.4.13 מהטעם כי "מאחר וההחלטה ניתנה עפ"י שני צדדים, אין לי הסמכות לבטלה.קיימת בדין דרך להשיג על ההחלטה".

8.הבאתי את הדברים שלעיל באריכות מה, מהטעם כי יש בהם כדי להכריע את גורל הבקשה לטובת המבקשים, בין אם נזקקים הם להארכת מועד, ובין אם לאו.

9.הטעם לכך הוא כי על פני הדברים, ולכאורה, ביסס בית המשפט את שתי החלטותיו (זו שנעתרה לבקשה למתן פסק דין, וזו שדחתה את הבקשה לביטולו), על אישורי מסירה שאינם ממין העניין.

10.כזכור, איפשר בית משפט קמא למבקשים להגיש את כתב ההגנה תוך 14 יום מיום שיימסרו לידיהם המסמכים שנתבקשו על ידם (החלטה מיום 27.6.12). לאחר מכן, ונוכח בקשת המשיב לקבל פסק דין בהעדר הגנה חרף אי מסירת המסמכים העביר בית המשפט בקשה זו לתגובת המבקשים תוך 14 יום (החלטה מיום 8.11.12).

על מנת לצלוח משוכה זו, היה על המשיבים, לכל הפחות, להציג אישור על כך שההחלטה מיום 8.11.12 נמסרה לידי המבקשים.

11.פסק הדין מיום 6.1.13 ניתן בהסתמך על בקשת המשיבים אליה צורף אישור מסירה מיום 2.7.12, וברור שאין הוא יכול להוות אישור מסירה לגבי ההחלטה מיום 8.11.12.

12.ההחלטה מיום 19.3.13 התבססה על אישור מסירה מיום 25.1.11. בעניין זה נפלה טעות קולמוס שניתן לתקנה, שהרי התביעה הוגשה רק בשנת 2012. עיון באישור המסירה מגלה כי אכן נכתב עליו כי תאריך המסירה הוא 25.1.11, אך לצידו מצוי אישור מסירה נוסף עליו חתמה המבקשת ולאחר מכן מחקה חתימתה (שכן טענה כי מדובר באישור עבור המבקש), ועליו מופיע התאריך "הנכון" שהוא 25.1.13. מדובר באישור מסירה שנשלח באמצעות הדואר אך הוחזר כ"לא נדרש", ולאחר מכן בוצע על ידי שליח בית המשפט, והדברים מוסברים אף בהחלטה מיום 19.3.13, אלא שהמסירה של ההחלטה מיום 8.11.12 בוצעה כאמור ביום 25.1.13, לאחר שניתן פסק הדין ביום 6.1.13, כך שאין לה ערך מבחינת בסיס עליו יכול היה להישען פסק הדין שניתן.

13.מכאן נראה, שוב לכאורה, שהרי עסקינן בבקשה להארכת מועד, שסיכויי הערעור טובים, וזאת בזהירות הראויה, שכן בהחלטה מיום 19.3.13 ניתן נימוק נוסף, ולפיו לא היו אמורים המבקשים לשבת בחיבוק ידיים, ומשנמסרה להם ההחלטה מיום 27.6.12, והמסמכים לא נמסרו להם על ידי המשיב, היה עליהם לנקוט פעולה, אותה לא נקטו. עדיין, גם לאחר נימוק זה, נותרים סיכויי הערעור בלתי מבוטלים, במיוחד כשלצד התנהגות המבקשים שישבו בחיבוק ידיים, ואף לא נטלו מסמכים המיועדים להם, עומדת התנהגות המשיב שביסס את בקשתו למתן פסק דין על אישור מסירה, שלא תאם את אישור המסירה שהיה עליו להמציא לפי החלטות בית המשפט.

בשולי הדברים יצוין כי לא ניתן לקבל תביעה עקב חוסר מעש, אלא רק למוחקה (תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), ונראה כי גם מבחינה זו לא היה מקום ליתן את פסק הדין כפי שניתן, אלא לכל היותר היה מקום לבטל את ההחלטה שחייבה את המשיב להמציא מסמכים למבקשים קודם להגשת כתב הגנה, ולקצוב את המועד להגשת כתב ההגנה.

14.לסיכויי הערעור משקל נכבד בקבלת החלטה בבקשה להארכת מועד [ר' בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (פורסם בנבו, 23.8.06); בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 20.3.12)].

לכך יש להוסיף ככל שאיחרו המבקשים את המועד להגשת הערעור, הרי הייתה לכך סיבה סבירה, שכן אינם מיוצגים, וטעות זו הינה אפשרית, כפי שעוד יפורט להלן. לא ראיתי גם כי אינטרס ההסתמכות של המשיב נפגע במקרה זה.